<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יונה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
גרסינן בבכורות פרק עד כמה [ל' ע"א], החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית. החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות. ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד על זה ועל זה. ובגמרא רבי יונה ורבי ירמיה תלמידיה דרבי זעירא, ואמרי לה רבי יונה ורבי זעירא תלמידי רבי יוחנן, חד אמר זו [דברי] ר"ע סתימאה. אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית חשוד על המעשר. ומאן חכמים רבי יהודה. דבאתריה דרבי יהודה חמירא שביעית וכו'. וחד אמר אבל חכמים אומרים החשוד על המעשר חשוד על (המעשר) [השביעית] מאן חכמים רבי מאיר.
וכל אלו החשודין דשמע בעדים דברור לנו שהן עוברי עבירה בפירות שביעית. כדאיתא התם [כ"ט ע"ב] ההוא דהוה חשוד לזבוני תרבא דאטמא במרכנתא. ויש גורסין במר כנתא, בחילוף חלב הכנתא, קנסיה רבא לזבוני אפילו אמגוזי. ואין לפרש נחשד מאומד אלא ודאי נתברר. כההיא דלפני אידיהן של גויים [ע"ז ט"ו ע"ב] רבה זבין ההוא [חמרא] לישראל החשוד למכור לגוי וכן נמי ההיא דאלו נשבעין ונוטלין שכנגדו חשוד על השבועה [היינו] שנתברר בחשד זה בבירור. ואמר הכי פליגי רבי מאיר וחכמים. דתניא עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אינו נחשד אלא על אותו דבר בלבד. וכל אותן חשודין ששנינו באותה משנה [בכורות כ"ט ע"ב], כגון החשוד על הבכורות שאין לוקחין ממנו בשר צבאים ולא עורות שאינם עבודים, אבל שאר דברים לוקחין דבעורות נקבה הוא דפליג רבי אלעזר. וכן החשוד על השביעית דאין לוקחין ממנו פשתן כמו חשוד בכל, אבל צמר לוקחין, שהרי טווי וארוג לוקחין ממנו כדקתני סיפא. והחשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין לוקחין הימנו אפילו מים ומלח דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין הימנו. ובגמרא [ל' ע"א] עבד רבא הלכה למעשה כרבי שמעון. בתוספתא דבכורות פרק עד כמה [פ"ג ה"ה] החשוד על ע"ז חשוד על כל המצוות שבתורה, לא למפרע אלא מכאן ולהבא. שנאמר למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם.
והא דמייתינן באידיהן של גוים [ע"ז ט"ו ע"ב] ההיא דמסכת שביעית פרק בנות שוח [פ"ה מ"ו] אלו הכלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית מחרישה וכל כליה וכו' עד לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית וב"ה מתירין מפני שהוא יכול למוכרה. כולהו בחשודה מיירי. ומפני שאסור לסייע עוברי עבירה. מיהו כל היכא דאיכא למיתלי תלינן אע"ג דמצוה. וכל היכא דליכא למיתלי לא תלינן אע"ג דאינה מצוה. והא דתנן משאלת [אשה] לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה. טעמא כדמפרש בהניזקין [גיטין ס"א ע"א] ובמסכת שביעית היא נמי משנה [פ"ה מ"ט]. והא דבית הלל מתירין למכור לו פרה בהדיא קתני סיפא [פ"ה מ"ו] על אלו כלים שאין האומנין רשאין למכור, זה הכלל כל שהמלאכה מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר. והיינו פי' כרב אשי דשני כל היכא דאיכא למיתלי תלינן וכל היכא דליכא למיתלי לא תלינן.
ורבינו יצחק ב"ר אשר הלוי פירש בשבועות [מ"ד ע"ב] אההיא שכנגדו חשוד על השבועה, אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו [שבועת] שוא. ובגמרא [שבועות מ"ו ע"ב] וליתני נמי שבועת ביטוי. ומשני כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשיקרא קא משתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני. אלמא כיון דבשעת שבועה אכתי לא הוה רשע אע"ג דלבסוף קאכיל או לא אכיל קא עביר על שבועתיה לא פסיל. מכאן כשהציבור גוזרין חרם, יחיד העובר על הגזירה אחר כן לא נפסל לעדות ולשבועה. כן דקדק רבנו הלוי.
ואני הסודר תמיה על דיוק זה, דהא קיימא לן כאביי [סנהדרין כ"ז ע"א] דאמר משומד אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות. וכיון דקיימא לן כאביי אם כן ההיא ברייתא דקא מותבינן לרבא אל תשת רשע עד אלו הגזלנים ומועלין בשבועות מאי לאו אחת שבועת [שוא] ואחת שבועת ממון, אע"ג דדחייה רבא דאידי ואידי שבועת ממון מאי שבועות [שבועות] דעלמא. ליתא להאי דיחויא כיון דקיימא לן כאביי. ושבועת שוא היינו משומד להכעיס. ושבועת ביטוי כיון דמסקינן דמשום הכי לא קתני בהדי הני דמתניתין משום דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע, ופירש רש"י כיון דבדעתו לקיימה אפילו עבר עליה שכפאו יצרו [אינו חשוד בכך על השבועה שעבר, וקשה הרי מ"מ] עובר על שבועתו כשאמר "שבועה שלא אוכל" ואכל, אם כן הרי זה משומד לאכול נבילה לתיאבון. ולתיאבון מודה אפילו רבא דפסול, כיון דמחמת תיאבון אינו מעמיד על עצמו הוי כגזלן וחמסן דמחמת חימוד ממון רשע הוא. וכל שכן שהיה לנו לפוסלו.
ואם אמר שבועה (שאכל) שיאכל ולא אכל אם כן הרי זה משומד להכעיס, דאמאי אינו אוכל. וכן נמי כשאמר לא אוכל ואכל קרוב הוא להכעיס דאפשר בשאלה, וכיון שלא נשאל הרי זה כאילו [עשה] להכעיס ממש. [זה] אינו דאיכא למימר לא טרח. [כי] ההיא דהכל שוחטין [חולין ד' ע"א] דאמר רבא משומד לאכול נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו, מאי טעמא, כיון דאיכא היתירא ואיסורא לא שביק היתירא ואכיל איסורא. ופרכינן אי הכי כי לא בדק נמי, מיטרח לא טרח. הכא נמי (כיון) [אע"ג] דאפשר בשאלה, מחמת תיאבון לא טרח.
ומכל מקום אם חשוד הוא על שבועת ביטוי ממה נפשך פסול לעדות הילכך נראה הפירוש דהכי קאמר כי קתני במתניתין בחשודי שבועה במילתא דדמו אהדדי, כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת שוא [שבשעת] השבועה משקר. אבל שבועת ביטוי דלא משקר בשעת השבועה לא קתני. ואע"ג דאיהו נמי מיקרי חשוד.
וכמה כעניין זה בתלמוד. כההיא דמסכת נדה פ"א [ח' ע"ב] דתנן איזו היא בתולה כל שלא ראתה דם מימיה. ובגמרא ת"ר נישאת וראתה דם מחמת נישואין ילדה וראתה דם מחמת לידה עדיין אני קורא בה בתולה, שאמרו בתולת דמים ולא בתולת בתולים. ופרכינן איני והאמר רב כהנא תנא שלש בתולות הן וכו' עד ואם איתא ליתני נמי הא. ומשני אמר רב נחמן בר יצחק כי קתני מידי דלית ליה שם לווי מידי דאית ליה שם לווי לא קתני וכו'. הרי אע"ג דהוה ליה למיתני לתנא למיחשב הא בתולה בהדי הנך לא חשיב להו משום דלא דמי ממש בלשונם לא כייל להו. ובכמה מקומות בתלמוד [כ]זה דאע"ג דענין אחד הם כיון שיש חילוק מעט ביניהם לא תני להו בהדדי. הכא נמי כיון דשבועת ביטוי לא דמי להנך דאכתי כשנשבע לא ידעינן אם עובר על שבועתו, כמו שבועת העדות והפקדון ושבועת שוא לא תני להו בהדדי. מיהו כי עבר על שבועתו אין לך רשע גדול מזה. ומועל בשבועה בין להכעיס בין לתיאבון כמו שכתבתי.
וכל שכן אדם השומע קול אלה על מסים ועבודות המלך וצורכי ציבור, ומעמיד עצמו בכלל ציבור, שאם עבר על החרם אחר קבלת השבועה, שאין לך חשוד על השבועה גדול מזה וכיון דזה עובר על החרם מפורסם חמור (איסור כולו) איסורו ומשומד הוא. וגרסינן בהוריות פרק אחרון [י"א ע"א] ת"ר אכל חלב [לתיאבון] זהו הוא משומד (לתיאבון) להכעיס הרי זה מין. ואיזהו בסתמן מין. אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים ושתה יין נסך רבי יוסי בר יהודה אומר אף הלובש כלאים דרבנן כיון דמפורסם איסוריה הוי משומד. ורבנן לא פליגי עליה דרבי יוסי בר יהודה אלא באיסורא דרבנן, אבל באיסורא דאורייתא דמפורסם דברי הכל הוי משומד. ומאי שנא (אוכל נבילות מ)שאר לאוין מאוכל נבילות להכעיס. דאע"ג דאמר [סנהדרין כ"ו ע"ב] רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות, היינו דוקא משום דנהי דיצר עבירה תוקפו לעדות אינו תוקפו. רב ששת תמה ואמר עניין מרי ארבעין בכתפיה וכשר. ואע"ג דרב נחמן מכשר ליה לשאר עדיות, לעדות אשה פסול לומר מת בעלה או נתגרשה. כדמסיק לא אמרן אלא לאפוקה. אלמא בעדות שהוא נחשד אינו יכול להעיד, וכל שכן זה שהוא עובר בשביל ממון דודאי פסול. שהרי כל החרמות [הוא] על מנת לעשות כך וכך אם למסים או שאר צורכי ציבור לומר ביום פלוני ניתן כך וכך על פי החרם. נמצא שאין החרם חל אלא לזמן קצוב. וכשמגיע הזמן וזה קופץ יד בשעה שהחרם חל הרי זה [כמו] עדים שהשביעו [אותם] חוץ לבית דין ובאו לבית דין וכפרו [שהם] חייבים. כדתנן [שבועות ל"ב ע"א] בשבועת הדיינין השביעו עליהן חמשה פעמים חוץ לבי"ד ובאו לבי"ד וכפרו חייבים אלמא אע"ג דקדמו השבועה כיון שהכפירה אינה אלא בבי"ד אע"ג שיש שם קבלת שבועה בלא כפירה, אעפ"כ אין החיוב אלא בשעה שמפסיד ממון למשביע עליהם שאז העבירה וחלה השבועה למפרע. וכן כל גוזרי חרמות השומעים אין העבירה חלה אלא בשעה שזה עובר, וחלה עכשיו על המפרע. ופשיטא דחשוד על השבועה העדות פסול, וכן זה.
וגרסינן בתוספתא דסנהדרין פרק [זה בורר] זה פוסל דיינו של זה [פ"ה ה"ה], הוסיפו עליהן הרועין והגזלנים והחמסנין וכל החשודים על הממון עדותן פסולה. ונ"ל שכל אותן החשודים ששנינו בבכורות, כגון חשודי שביעית תרומות ומעשרות על הבכורות. שכולן פסולין לעדות ממון ולשבועה. דמאי שנא מרועה ומאוכל נבילות לתיאבון, דאפילו ממציא מעות לעניים על פירות שביעית [סנהדרין כ"ז ע"א] אמר רב יהודה בזה בורר דפסולים. ואע"ג דקשו בה בני רחבה ואדחי דרב יהודה, לאו משום דממציאין (ו)הוכשרו, אלא שאוספים דאמר רבי שמעון, לקולא אמרה.
ודוקא החשודים שברור לנו שהן ודאי חשודין אבל חשש חשד כההיא דהזהב [ב"מ נ"ב ע"א], סלע שחסרה, דאמרינן לא ימכרנה לתגר מפני שמרמה בה את אחרים. ותנן נמי התם [שם ס' ע"א] מי שנתערב לו מים ביין הרי זה לא ימכרנו לחנוני אא"כ מודיעו, אבל לא לתגר אע"פ שמודיעו, שאינו אלא לרמות את אחרים. חששא הוא דאין ממציאין להן דברים שיבואו [בהם] לידי מכשול. מיהו אין להחזיקם לפסולים. דהכי גרסינן בפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ה ע"ב] א"ל רב פפא לאביי מכדי שמעינן לרבי מאיר דאמר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה, כהני דחשידי אמומין הכי נמי דלא דייני דינא, וכי תימא הכי נמי והכתיב ועל פיהם יהיה ריב וכל נגע. א"ל אימר דאמר רבי מאיר לחששא לאחזוקינהו מי אמר. ורועים דאמר רב יהודה סתם רועה פסול ומסתמא מכריזין עליה, קים להו לרבנן כיון דרועה בהמות שלו ודאי הוא אינו חושש על גזל שדות אחרים.
והא דקא יהבינן לכהנים בכור לכתחילה אע"ג דחשידי ואילו גבי סלע חסירה אסור לזבונה לתגר. וכן יין שנתערב בו מים, היינו טעמא דבכור ממונו של כהן הוא ואין עלינו לטרוח אלא שלשים יום וחמשים או שלשה חדשים ולא סגי דלא יהבינן להו. אבל מכירות כמה בשר הוא מוצא ליקח ומה לו למכור לחשודים. והא דתלי ב"ה [ע"ז ט"ו ע"ב] למכור פרה בשביעית לחשוד, משום דחשוד מי לא אכיל בישרא. וכגון דדמי רידיא וניכסתא שוין. הילכך תלינן באוכלי בשר שלשחיטה לוקח. וכן שדה נירה כמה לוקחי קרקע מצויין ליקח בשביעית וממתינים עד מוצאי שביעית. ויש לתלות שלבירנה, ומסתמא העלה לו דמים בשביל הניר, או אין הכר זול או יוקר קרקעות בהאי פורתא יותר על כדי אונאה. ותלינן למימר איתרמויי איתרמי ליה זוזי אם לא עכשיו אימתי. ואין לאסור לצריכים למכור קרקעות, מפני שיש לתלות אבל עול ומזרה ומחרישה, שמצויין כל השנה למה זה לוקח [עכשיו]. אלא [ודאי] כיון דחשוד הוא זה מוחזק הוא לחרוש בשביעית, ואסור לסייע ידי עוברי עבירה.
ואע"ג דכהנים חשודים (לערב) [על] שביעית (בתרומה), כדאיתא בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ו ע"א] סאה תרומה שנפלה למאה סאין של שביעית תעלה, פחות ממאה ירקבו ולא ימכרנו לכהן בדמי תרומה. ואמר רב חייא בר אמי משום דעולא זאת אומרת נחשדו הכהנים על שביעית. ואפילו הכי שנחשדו חששא היא וכשר לעדות. מיהו כל כך חשדינן להו דמוטב שירקבו אותן פחות ממאה משיעבור על ספק לפני עור לא תתן מכשול. ותימה דלא תלינן להיתירא שיכול לבערם בשביעית.
וכן עמי הארץ אע"פ שחשודים על המעשרות מיהו לא פסולים לעדות. דהכי גרסינן באלו עוברין [פסחים מ"ט ע"ב] תנו רבנן ששה דברים נאמרו בעמי הארץ אין מוסרין להן עדות ואין מקבלין מהן עדות וכו'. מדקתני אין מוסרין להן ואין מקבלין מהן עדות, ולא קתני פסולין לעדות, ש"מ לכתחילה הוא דלא דאין נזקקין לקבל עדותן, מיהו אם קבלנו עדותן עדותן עדות, דאע"ג דחשידי בכמה דברים (ענין) [עדיין] שוגגין הן ולא מתכוונים לעבירה, הילכך לא מחזקינן בהו לפסולינהו. ואפילו לכתחילה נמי מקבלין סהדותייהו משום דחיישינן לאיבה. כדאיתא בפרק חומר בקודש [חגיגה כ"ב ע"א] דאמר רב פפא כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כרבי יוסי דחייש לאיבה.
וישראל החשוד למכור לגוי ביום אידו [ע"ז ב' ע"א] וברור שמוכר לו או בהמה גסה שאסרו למכור לגוי [שם י"ד ע"ב] והוא חשוד בידינו שמוכר לגוי מספקא לי אם פסול לעדות או לא, דכיון דקנסינהו רבנן דתניא [שם י"ג ע"א] הנושא והנותן ביריד של גוים בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכת יוליך הנאה לים המלח. וכן נמי המוכר בהמה לגוי דקנסינן עד מאה או עד עשרה בדמיו כדאיתא בהשולח [גיטין מ"ד ע"א] ובפרק ראשון דבכורות [ג' ע"א]. וכן נמי מוכר בתים שדות וכרמים דעובר על לא תחנם [ע"ז כ' ע"א], ועל אותן דברים שאמרו במעשרות [פ"ה מ"ג], אם פסולים לעדות או לא. דהכא איכא למימר דאינם פסולים משום דקנסינהו. ותרי קנסי לא קנסינן להו. דכל הני מדרבנן, בר ממוכרי קרקע בארץ ישראל. והא דגזרו על משא ומתן ביום אידם משום דאזיל ומודי ויש לחוש (ונראה דודאי יין בקנקן). מיהו אם לא רצו לנהוג כמו שאמרו חכמים בזה מסופק אני. וכן צורם אוזן בכור ושדה שנטייבה בשביעית ומוכר עבדו, כולהו מספקא לי אם לא קבלו עליהן קנס שקנסום מה דינן.
גרסינן במסכת שקלים פרק אלו הממונים [פ"ה ה"ד] ובפרק אחרון דמסכת פיאה [פ"ח ה"ח] אמר רבי יונה אשרי נותן אל דל אין כתוב כאן אלא אשרי משכיל אל דל, זה שהוא מסתכל במצוה היאך לעשותה. כיצה היה רבי יונה עושה, כשהיה רואה בן טובים שירד מנכסיו היה אומר לו בשביל ששמעתי עליך שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ואת פורע. מן דהוה נסיב [הוה] א"ל מתנה [היא לך] והיינו דתניא בספרי [פ' ראה] ומייתי לה בפרק מציאת האשה [כתובות ס"ז ע"ב] ת"ר אינו רוצה להתפרנס ואין לו [נותנין לו] לשם הלואה [וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה]. ורבי יונה היה מתכוין שתזוח דעתו של בן טובים עליו ולא יתבייש.
כההיא דתנן [שקלים פ"ה מ"ד] לשכת חשאים היתה שם, יראי חטא משליכים [שם] בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי. ורבי יונה הוזכר בכמה מקומות בגמרא דידן. ויותר בתלמוד ירושלמי.
<h2>דף ל.</h2>
גרסינן בבכורות פרק עד כמה [ל' ע"א], החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית. החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות. ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד על זה ועל זה. ובגמרא רבי יונה ורבי ירמיה תלמידיה דרבי זעירא, ואמרי לה רבי יונה ורבי זעירא תלמידי רבי יוחנן, חד אמר זו [דברי] ר"ע סתימאה. אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית חשוד על המעשר. ומאן חכמים רבי יהודה. דבאתריה דרבי יהודה חמירא שביעית וכו'. וחד אמר אבל חכמים אומרים החשוד על המעשר חשוד על (המעשר) [השביעית] מאן חכמים רבי מאיר.
וכל אלו החשודין דשמע בעדים דברור לנו שהן עוברי עבירה בפירות שביעית. כדאיתא התם [כ"ט ע"ב] ההוא דהוה חשוד לזבוני תרבא דאטמא במרכנתא. ויש גורסין במר כנתא, בחילוף חלב הכנתא, קנסיה רבא לזבוני אפילו אמגוזי. ואין לפרש נחשד מאומד אלא ודאי נתברר. כההיא דלפני אידיהן של גויים [ע"ז ט"ו ע"ב] רבה זבין ההוא [חמרא] לישראל החשוד למכור לגוי וכן נמי ההיא דאלו נשבעין ונוטלין שכנגדו חשוד על השבועה [היינו] שנתברר בחשד זה בבירור. ואמר הכי פליגי רבי מאיר וחכמים. דתניא עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אינו נחשד אלא על אותו דבר בלבד. וכל אותן חשודין ששנינו באותה משנה [בכורות כ"ט ע"ב], כגון החשוד על הבכורות שאין לוקחין ממנו בשר צבאים ולא עורות שאינם עבודים, אבל שאר דברים לוקחין דבעורות נקבה הוא דפליג רבי אלעזר. וכן החשוד על השביעית דאין לוקחין ממנו פשתן כמו חשוד בכל, אבל צמר לוקחין, שהרי טווי וארוג לוקחין ממנו כדקתני סיפא. והחשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין לוקחין הימנו אפילו מים ומלח דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין הימנו. ובגמרא [ל' ע"א] עבד רבא הלכה למעשה כרבי שמעון. בתוספתא דבכורות פרק עד כמה [פ"ג ה"ה] החשוד על ע"ז חשוד על כל המצוות שבתורה, לא למפרע אלא מכאן ולהבא. שנאמר למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם.
והא דמייתינן באידיהן של גוים [ע"ז ט"ו ע"ב] ההיא דמסכת שביעית פרק בנות שוח [פ"ה מ"ו] אלו הכלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית מחרישה וכל כליה וכו' עד לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית וב"ה מתירין מפני שהוא יכול למוכרה. כולהו בחשודה מיירי. ומפני שאסור לסייע עוברי עבירה. מיהו כל היכא דאיכא למיתלי תלינן אע"ג דמצוה. וכל היכא דליכא למיתלי לא תלינן אע"ג דאינה מצוה. והא דתנן משאלת [אשה] לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה. טעמא כדמפרש בהניזקין [גיטין ס"א ע"א] ובמסכת שביעית היא נמי משנה [פ"ה מ"ט]. והא דבית הלל מתירין למכור לו פרה בהדיא קתני סיפא [פ"ה מ"ו] על אלו כלים שאין האומנין רשאין למכור, זה הכלל כל שהמלאכה מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר. והיינו פי' כרב אשי דשני כל היכא דאיכא למיתלי תלינן וכל היכא דליכא למיתלי לא תלינן.
ורבינו יצחק ב"ר אשר הלוי פירש בשבועות [מ"ד ע"ב] אההיא שכנגדו חשוד על השבועה, אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו [שבועת] שוא. ובגמרא [שבועות מ"ו ע"ב] וליתני נמי שבועת ביטוי. ומשני כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשיקרא קא משתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני. אלמא כיון דבשעת שבועה אכתי לא הוה רשע אע"ג דלבסוף קאכיל או לא אכיל קא עביר על שבועתיה לא פסיל. מכאן כשהציבור גוזרין חרם, יחיד העובר על הגזירה אחר כן לא נפסל לעדות ולשבועה. כן דקדק רבנו הלוי.
ואני הסודר תמיה על דיוק זה, דהא קיימא לן כאביי [סנהדרין כ"ז ע"א] דאמר משומד אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות. וכיון דקיימא לן כאביי אם כן ההיא ברייתא דקא מותבינן לרבא אל תשת רשע עד אלו הגזלנים ומועלין בשבועות מאי לאו אחת שבועת [שוא] ואחת שבועת ממון, אע"ג דדחייה רבא דאידי ואידי שבועת ממון מאי שבועות [שבועות] דעלמא. ליתא להאי דיחויא כיון דקיימא לן כאביי. ושבועת שוא היינו משומד להכעיס. ושבועת ביטוי כיון דמסקינן דמשום הכי לא קתני בהדי הני דמתניתין משום דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע, ופירש רש"י כיון דבדעתו לקיימה אפילו עבר עליה שכפאו יצרו [אינו חשוד בכך על השבועה שעבר, וקשה הרי מ"מ] עובר על שבועתו כשאמר "שבועה שלא אוכל" ואכל, אם כן הרי זה משומד לאכול נבילה לתיאבון. ולתיאבון מודה אפילו רבא דפסול, כיון דמחמת תיאבון אינו מעמיד על עצמו הוי כגזלן וחמסן דמחמת חימוד ממון רשע הוא. וכל שכן שהיה לנו לפוסלו.
ואם אמר שבועה (שאכל) שיאכל ולא אכל אם כן הרי זה משומד להכעיס, דאמאי אינו אוכל. וכן נמי כשאמר לא אוכל ואכל קרוב הוא להכעיס דאפשר בשאלה, וכיון שלא נשאל הרי זה כאילו [עשה] להכעיס ממש. [זה] אינו דאיכא למימר לא טרח. [כי] ההיא דהכל שוחטין [חולין ד' ע"א] דאמר רבא משומד לאכול נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו, מאי טעמא, כיון דאיכא היתירא ואיסורא לא שביק היתירא ואכיל איסורא. ופרכינן אי הכי כי לא בדק נמי, מיטרח לא טרח. הכא נמי (כיון) [אע"ג] דאפשר בשאלה, מחמת תיאבון לא טרח.
ומכל מקום אם חשוד הוא על שבועת ביטוי ממה נפשך פסול לעדות הילכך נראה הפירוש דהכי קאמר כי קתני במתניתין בחשודי שבועה במילתא דדמו אהדדי, כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת שוא [שבשעת] השבועה משקר. אבל שבועת ביטוי דלא משקר בשעת השבועה לא קתני. ואע"ג דאיהו נמי מיקרי חשוד.
וכמה כעניין זה בתלמוד. כההיא דמסכת נדה פ"א [ח' ע"ב] דתנן איזו היא בתולה כל שלא ראתה דם מימיה. ובגמרא ת"ר נישאת וראתה דם מחמת נישואין ילדה וראתה דם מחמת לידה עדיין אני קורא בה בתולה, שאמרו בתולת דמים ולא בתולת בתולים. ופרכינן איני והאמר רב כהנא תנא שלש בתולות הן וכו' עד ואם איתא ליתני נמי הא. ומשני אמר רב נחמן בר יצחק כי קתני מידי דלית ליה שם לווי מידי דאית ליה שם לווי לא קתני וכו'. הרי אע"ג דהוה ליה למיתני לתנא למיחשב הא בתולה בהדי הנך לא חשיב להו משום דלא דמי ממש בלשונם לא כייל להו. ובכמה מקומות בתלמוד [כ]זה דאע"ג דענין אחד הם כיון שיש חילוק מעט ביניהם לא תני להו בהדדי. הכא נמי כיון דשבועת ביטוי לא דמי להנך דאכתי כשנשבע לא ידעינן אם עובר על שבועתו, כמו שבועת העדות והפקדון ושבועת שוא לא תני להו בהדדי. מיהו כי עבר על שבועתו אין לך רשע גדול מזה. ומועל בשבועה בין להכעיס בין לתיאבון כמו שכתבתי.
וכל שכן אדם השומע קול אלה על מסים ועבודות המלך וצורכי ציבור, ומעמיד עצמו בכלל ציבור, שאם עבר על החרם אחר קבלת השבועה, שאין לך חשוד על השבועה גדול מזה וכיון דזה עובר על החרם מפורסם חמור (איסור כולו) איסורו ומשומד הוא. וגרסינן בהוריות פרק אחרון [י"א ע"א] ת"ר אכל חלב [לתיאבון] זהו הוא משומד (לתיאבון) להכעיס הרי זה מין. ואיזהו בסתמן מין. אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים ושתה יין נסך רבי יוסי בר יהודה אומר אף הלובש כלאים דרבנן כיון דמפורסם איסוריה הוי משומד. ורבנן לא פליגי עליה דרבי יוסי בר יהודה אלא באיסורא דרבנן, אבל באיסורא דאורייתא דמפורסם דברי הכל הוי משומד. ומאי שנא (אוכל נבילות מ)שאר לאוין מאוכל נבילות להכעיס. דאע"ג דאמר [סנהדרין כ"ו ע"ב] רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות, היינו דוקא משום דנהי דיצר עבירה תוקפו לעדות אינו תוקפו. רב ששת תמה ואמר עניין מרי ארבעין בכתפיה וכשר. ואע"ג דרב נחמן מכשר ליה לשאר עדיות, לעדות אשה פסול לומר מת בעלה או נתגרשה. כדמסיק לא אמרן אלא לאפוקה. אלמא בעדות שהוא נחשד אינו יכול להעיד, וכל שכן זה שהוא עובר בשביל ממון דודאי פסול. שהרי כל החרמות [הוא] על מנת לעשות כך וכך אם למסים או שאר צורכי ציבור לומר ביום פלוני ניתן כך וכך על פי החרם. נמצא שאין החרם חל אלא לזמן קצוב. וכשמגיע הזמן וזה קופץ יד בשעה שהחרם חל הרי זה [כמו] עדים שהשביעו [אותם] חוץ לבית דין ובאו לבית דין וכפרו [שהם] חייבים. כדתנן [שבועות ל"ב ע"א] בשבועת הדיינין השביעו עליהן חמשה פעמים חוץ לבי"ד ובאו לבי"ד וכפרו חייבים אלמא אע"ג דקדמו השבועה כיון שהכפירה אינה אלא בבי"ד אע"ג שיש שם קבלת שבועה בלא כפירה, אעפ"כ אין החיוב אלא בשעה שמפסיד ממון למשביע עליהם שאז העבירה וחלה השבועה למפרע. וכן כל גוזרי חרמות השומעים אין העבירה חלה אלא בשעה שזה עובר, וחלה עכשיו על המפרע. ופשיטא דחשוד על השבועה העדות פסול, וכן זה.
וגרסינן בתוספתא דסנהדרין פרק [זה בורר] זה פוסל דיינו של זה [פ"ה ה"ה], הוסיפו עליהן הרועין והגזלנים והחמסנין וכל החשודים על הממון עדותן פסולה. ונ"ל שכל אותן החשודים ששנינו בבכורות, כגון חשודי שביעית תרומות ומעשרות על הבכורות. שכולן פסולין לעדות ממון ולשבועה. דמאי שנא מרועה ומאוכל נבילות לתיאבון, דאפילו ממציא מעות לעניים על פירות שביעית [סנהדרין כ"ז ע"א] אמר רב יהודה בזה בורר דפסולים. ואע"ג דקשו בה בני רחבה ואדחי דרב יהודה, לאו משום דממציאין (ו)הוכשרו, אלא שאוספים דאמר רבי שמעון, לקולא אמרה.
ודוקא החשודים שברור לנו שהן ודאי חשודין אבל חשש חשד כההיא דהזהב [ב"מ נ"ב ע"א], סלע שחסרה, דאמרינן לא ימכרנה לתגר מפני שמרמה בה את אחרים. ותנן נמי התם [שם ס' ע"א] מי שנתערב לו מים ביין הרי זה לא ימכרנו לחנוני אא"כ מודיעו, אבל לא לתגר אע"פ שמודיעו, שאינו אלא לרמות את אחרים. חששא הוא דאין ממציאין להן דברים שיבואו [בהם] לידי מכשול. מיהו אין להחזיקם לפסולים. דהכי גרסינן בפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ה ע"ב] א"ל רב פפא לאביי מכדי שמעינן לרבי מאיר דאמר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה, כהני דחשידי אמומין הכי נמי דלא דייני דינא, וכי תימא הכי נמי והכתיב ועל פיהם יהיה ריב וכל נגע. א"ל אימר דאמר רבי מאיר לחששא לאחזוקינהו מי אמר. ורועים דאמר רב יהודה סתם רועה פסול ומסתמא מכריזין עליה, קים להו לרבנן כיון דרועה בהמות שלו ודאי הוא אינו חושש על גזל שדות אחרים.
והא דקא יהבינן לכהנים בכור לכתחילה אע"ג דחשידי ואילו גבי סלע חסירה אסור לזבונה לתגר. וכן יין שנתערב בו מים, היינו טעמא דבכור ממונו של כהן הוא ואין עלינו לטרוח אלא שלשים יום וחמשים או שלשה חדשים ולא סגי דלא יהבינן להו. אבל מכירות כמה בשר הוא מוצא ליקח ומה לו למכור לחשודים. והא דתלי ב"ה [ע"ז ט"ו ע"ב] למכור פרה בשביעית לחשוד, משום דחשוד מי לא אכיל בישרא. וכגון דדמי רידיא וניכסתא שוין. הילכך תלינן באוכלי בשר שלשחיטה לוקח. וכן שדה נירה כמה לוקחי קרקע מצויין ליקח בשביעית וממתינים עד מוצאי שביעית. ויש לתלות שלבירנה, ומסתמא העלה לו דמים בשביל הניר, או אין הכר זול או יוקר קרקעות בהאי פורתא יותר על כדי אונאה. ותלינן למימר איתרמויי איתרמי ליה זוזי אם לא עכשיו אימתי. ואין לאסור לצריכים למכור קרקעות, מפני שיש לתלות אבל עול ומזרה ומחרישה, שמצויין כל השנה למה זה לוקח [עכשיו]. אלא [ודאי] כיון דחשוד הוא זה מוחזק הוא לחרוש בשביעית, ואסור לסייע ידי עוברי עבירה.
ואע"ג דכהנים חשודים (לערב) [על] שביעית (בתרומה), כדאיתא בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ו ע"א] סאה תרומה שנפלה למאה סאין של שביעית תעלה, פחות ממאה ירקבו ולא ימכרנו לכהן בדמי תרומה. ואמר רב חייא בר אמי משום דעולא זאת אומרת נחשדו הכהנים על שביעית. ואפילו הכי שנחשדו חששא היא וכשר לעדות. מיהו כל כך חשדינן להו דמוטב שירקבו אותן פחות ממאה משיעבור על ספק לפני עור לא תתן מכשול. ותימה דלא תלינן להיתירא שיכול לבערם בשביעית.
וכן עמי הארץ אע"פ שחשודים על המעשרות מיהו לא פסולים לעדות. דהכי גרסינן באלו עוברין [פסחים מ"ט ע"ב] תנו רבנן ששה דברים נאמרו בעמי הארץ אין מוסרין להן עדות ואין מקבלין מהן עדות וכו'. מדקתני אין מוסרין להן ואין מקבלין מהן עדות, ולא קתני פסולין לעדות, ש"מ לכתחילה הוא דלא דאין נזקקין לקבל עדותן, מיהו אם קבלנו עדותן עדותן עדות, דאע"ג דחשידי בכמה דברים (ענין) [עדיין] שוגגין הן ולא מתכוונים לעבירה, הילכך לא מחזקינן בהו לפסולינהו. ואפילו לכתחילה נמי מקבלין סהדותייהו משום דחיישינן לאיבה. כדאיתא בפרק חומר בקודש [חגיגה כ"ב ע"א] דאמר רב פפא כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כרבי יוסי דחייש לאיבה.
וישראל החשוד למכור לגוי ביום אידו [ע"ז ב' ע"א] וברור שמוכר לו או בהמה גסה שאסרו למכור לגוי [שם י"ד ע"ב] והוא חשוד בידינו שמוכר לגוי מספקא לי אם פסול לעדות או לא, דכיון דקנסינהו רבנן דתניא [שם י"ג ע"א] הנושא והנותן ביריד של גוים בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכת יוליך הנאה לים המלח. וכן נמי המוכר בהמה לגוי דקנסינן עד מאה או עד עשרה בדמיו כדאיתא בהשולח [גיטין מ"ד ע"א] ובפרק ראשון דבכורות [ג' ע"א]. וכן נמי מוכר בתים שדות וכרמים דעובר על לא תחנם [ע"ז כ' ע"א], ועל אותן דברים שאמרו במעשרות [פ"ה מ"ג], אם פסולים לעדות או לא. דהכא איכא למימר דאינם פסולים משום דקנסינהו. ותרי קנסי לא קנסינן להו. דכל הני מדרבנן, בר ממוכרי קרקע בארץ ישראל. והא דגזרו על משא ומתן ביום אידם משום דאזיל ומודי ויש לחוש (ונראה דודאי יין בקנקן). מיהו אם לא רצו לנהוג כמו שאמרו חכמים בזה מסופק אני. וכן צורם אוזן בכור ושדה שנטייבה בשביעית ומוכר עבדו, כולהו מספקא לי אם לא קבלו עליהן קנס שקנסום מה דינן.
גרסינן במסכת שקלים פרק אלו הממונים [פ"ה ה"ד] ובפרק אחרון דמסכת פיאה [פ"ח ה"ח] אמר רבי יונה אשרי נותן אל דל אין כתוב כאן אלא אשרי משכיל אל דל, זה שהוא מסתכל במצוה היאך לעשותה. כיצה היה רבי יונה עושה, כשהיה רואה בן טובים שירד מנכסיו היה אומר לו בשביל ששמעתי עליך שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ואת פורע. מן דהוה נסיב [הוה] א"ל מתנה [היא לך] והיינו דתניא בספרי [פ' ראה] ומייתי לה בפרק מציאת האשה [כתובות ס"ז ע"ב] ת"ר אינו רוצה להתפרנס ואין לו [נותנין לו] לשם הלואה [וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה]. ורבי יונה היה מתכוין שתזוח דעתו של בן טובים עליו ולא יתבייש.
כההיא דתנן [שקלים פ"ה מ"ד] לשכת חשאים היתה שם, יראי חטא משליכים [שם] בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי. ורבי יונה הוזכר בכמה מקומות בגמרא דידן. ויותר בתלמוד ירושלמי.
<h2>דף לה:</h2>
גרסינן בבכורות פרק עד כמה [ל' ע"א], החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות. החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית. החשוד על זה ועל זה חשוד על הטהרות. ויש שהוא חשוד על הטהרות ואינו חשוד על זה ועל זה. ובגמרא רבי יונה ורבי ירמיה תלמידיה דרבי זעירא, ואמרי לה רבי יונה ורבי זעירא תלמידי רבי יוחנן, חד אמר זו [דברי] ר"ע סתימאה. אבל חכמים אומרים חשוד על השביעית חשוד על המעשר. ומאן חכמים רבי יהודה. דבאתריה דרבי יהודה חמירא שביעית וכו'. וחד אמר אבל חכמים אומרים החשוד על המעשר חשוד על (המעשר) [השביעית] מאן חכמים רבי מאיר.
וכל אלו החשודין דשמע בעדים דברור לנו שהן עוברי עבירה בפירות שביעית. כדאיתא התם [כ"ט ע"ב] ההוא דהוה חשוד לזבוני תרבא דאטמא במרכנתא. ויש גורסין במר כנתא, בחילוף חלב הכנתא, קנסיה רבא לזבוני אפילו אמגוזי. ואין לפרש נחשד מאומד אלא ודאי נתברר. כההיא דלפני אידיהן של גויים [ע"ז ט"ו ע"ב] רבה זבין ההוא [חמרא] לישראל החשוד למכור לגוי וכן נמי ההיא דאלו נשבעין ונוטלין שכנגדו חשוד על השבועה [היינו] שנתברר בחשד זה בבירור. ואמר הכי פליגי רבי מאיר וחכמים. דתניא עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות ונחשד לדבר אחד נחשד לכל התורה כולה דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים אינו נחשד אלא על אותו דבר בלבד. וכל אותן חשודין ששנינו באותה משנה [בכורות כ"ט ע"ב], כגון החשוד על הבכורות שאין לוקחין ממנו בשר צבאים ולא עורות שאינם עבודים, אבל שאר דברים לוקחין דבעורות נקבה הוא דפליג רבי אלעזר. וכן החשוד על השביעית דאין לוקחין ממנו פשתן כמו חשוד בכל, אבל צמר לוקחין, שהרי טווי וארוג לוקחין ממנו כדקתני סיפא. והחשוד להיות מוכר תרומה לשם חולין אין לוקחין הימנו אפילו מים ומלח דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין הימנו. ובגמרא [ל' ע"א] עבד רבא הלכה למעשה כרבי שמעון. בתוספתא דבכורות פרק עד כמה [פ"ג ה"ה] החשוד על ע"ז חשוד על כל המצוות שבתורה, לא למפרע אלא מכאן ולהבא. שנאמר למן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם.
והא דמייתינן באידיהן של גוים [ע"ז ט"ו ע"ב] ההיא דמסכת שביעית פרק בנות שוח [פ"ה מ"ו] אלו הכלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית מחרישה וכל כליה וכו' עד לא ימכור לו פרה החורשת בשביעית וב"ה מתירין מפני שהוא יכול למוכרה. כולהו בחשודה מיירי. ומפני שאסור לסייע עוברי עבירה. מיהו כל היכא דאיכא למיתלי תלינן אע"ג דמצוה. וכל היכא דליכא למיתלי לא תלינן אע"ג דאינה מצוה. והא דתנן משאלת [אשה] לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה. טעמא כדמפרש בהניזקין [גיטין ס"א ע"א] ובמסכת שביעית היא נמי משנה [פ"ה מ"ט]. והא דבית הלל מתירין למכור לו פרה בהדיא קתני סיפא [פ"ה מ"ו] על אלו כלים שאין האומנין רשאין למכור, זה הכלל כל שהמלאכה מיוחדת לעבירה אסור לאיסור ולהיתר מותר. והיינו פי' כרב אשי דשני כל היכא דאיכא למיתלי תלינן וכל היכא דליכא למיתלי לא תלינן.
ורבינו יצחק ב"ר אשר הלוי פירש בשבועות [מ"ד ע"ב] אההיא שכנגדו חשוד על השבועה, אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו [שבועת] שוא. ובגמרא [שבועות מ"ו ע"ב] וליתני נמי שבועת ביטוי. ומשני כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשיקרא קא משתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני. אלמא כיון דבשעת שבועה אכתי לא הוה רשע אע"ג דלבסוף קאכיל או לא אכיל קא עביר על שבועתיה לא פסיל. מכאן כשהציבור גוזרין חרם, יחיד העובר על הגזירה אחר כן לא נפסל לעדות ולשבועה. כן דקדק רבנו הלוי.
ואני הסודר תמיה על דיוק זה, דהא קיימא לן כאביי [סנהדרין כ"ז ע"א] דאמר משומד אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות. וכיון דקיימא לן כאביי אם כן ההיא ברייתא דקא מותבינן לרבא אל תשת רשע עד אלו הגזלנים ומועלין בשבועות מאי לאו אחת שבועת [שוא] ואחת שבועת ממון, אע"ג דדחייה רבא דאידי ואידי שבועת ממון מאי שבועות [שבועות] דעלמא. ליתא להאי דיחויא כיון דקיימא לן כאביי. ושבועת שוא היינו משומד להכעיס. ושבועת ביטוי כיון דמסקינן דמשום הכי לא קתני בהדי הני דמתניתין משום דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע, ופירש רש"י כיון דבדעתו לקיימה אפילו עבר עליה שכפאו יצרו [אינו חשוד בכך על השבועה שעבר, וקשה הרי מ"מ] עובר על שבועתו כשאמר "שבועה שלא אוכל" ואכל, אם כן הרי זה משומד לאכול נבילה לתיאבון. ולתיאבון מודה אפילו רבא דפסול, כיון דמחמת תיאבון אינו מעמיד על עצמו הוי כגזלן וחמסן דמחמת חימוד ממון רשע הוא. וכל שכן שהיה לנו לפוסלו.
ואם אמר שבועה (שאכל) שיאכל ולא אכל אם כן הרי זה משומד להכעיס, דאמאי אינו אוכל. וכן נמי כשאמר לא אוכל ואכל קרוב הוא להכעיס דאפשר בשאלה, וכיון שלא נשאל הרי זה כאילו [עשה] להכעיס ממש. [זה] אינו דאיכא למימר לא טרח. [כי] ההיא דהכל שוחטין [חולין ד' ע"א] דאמר רבא משומד לאכול נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו, מאי טעמא, כיון דאיכא היתירא ואיסורא לא שביק היתירא ואכיל איסורא. ופרכינן אי הכי כי לא בדק נמי, מיטרח לא טרח. הכא נמי (כיון) [אע"ג] דאפשר בשאלה, מחמת תיאבון לא טרח.
ומכל מקום אם חשוד הוא על שבועת ביטוי ממה נפשך פסול לעדות הילכך נראה הפירוש דהכי קאמר כי קתני במתניתין בחשודי שבועה במילתא דדמו אהדדי, כגון שבועת העדות ושבועת הפקדון ושבועת שוא [שבשעת] השבועה משקר. אבל שבועת ביטוי דלא משקר בשעת השבועה לא קתני. ואע"ג דאיהו נמי מיקרי חשוד.
וכמה כעניין זה בתלמוד. כההיא דמסכת נדה פ"א [ח' ע"ב] דתנן איזו היא בתולה כל שלא ראתה דם מימיה. ובגמרא ת"ר נישאת וראתה דם מחמת נישואין ילדה וראתה דם מחמת לידה עדיין אני קורא בה בתולה, שאמרו בתולת דמים ולא בתולת בתולים. ופרכינן איני והאמר רב כהנא תנא שלש בתולות הן וכו' עד ואם איתא ליתני נמי הא. ומשני אמר רב נחמן בר יצחק כי קתני מידי דלית ליה שם לווי מידי דאית ליה שם לווי לא קתני וכו'. הרי אע"ג דהוה ליה למיתני לתנא למיחשב הא בתולה בהדי הנך לא חשיב להו משום דלא דמי ממש בלשונם לא כייל להו. ובכמה מקומות בתלמוד [כ]זה דאע"ג דענין אחד הם כיון שיש חילוק מעט ביניהם לא תני להו בהדדי. הכא נמי כיון דשבועת ביטוי לא דמי להנך דאכתי כשנשבע לא ידעינן אם עובר על שבועתו, כמו שבועת העדות והפקדון ושבועת שוא לא תני להו בהדדי. מיהו כי עבר על שבועתו אין לך רשע גדול מזה. ומועל בשבועה בין להכעיס בין לתיאבון כמו שכתבתי.
וכל שכן אדם השומע קול אלה על מסים ועבודות המלך וצורכי ציבור, ומעמיד עצמו בכלל ציבור, שאם עבר על החרם אחר קבלת השבועה, שאין לך חשוד על השבועה גדול מזה וכיון דזה עובר על החרם מפורסם חמור (איסור כולו) איסורו ומשומד הוא. וגרסינן בהוריות פרק אחרון [י"א ע"א] ת"ר אכל חלב [לתיאבון] זהו הוא משומד (לתיאבון) להכעיס הרי זה מין. ואיזהו בסתמן מין. אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים ושתה יין נסך רבי יוסי בר יהודה אומר אף הלובש כלאים דרבנן כיון דמפורסם איסוריה הוי משומד. ורבנן לא פליגי עליה דרבי יוסי בר יהודה אלא באיסורא דרבנן, אבל באיסורא דאורייתא דמפורסם דברי הכל הוי משומד. ומאי שנא (אוכל נבילות מ)שאר לאוין מאוכל נבילות להכעיס. דאע"ג דאמר [סנהדרין כ"ו ע"ב] רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות, היינו דוקא משום דנהי דיצר עבירה תוקפו לעדות אינו תוקפו. רב ששת תמה ואמר עניין מרי ארבעין בכתפיה וכשר. ואע"ג דרב נחמן מכשר ליה לשאר עדיות, לעדות אשה פסול לומר מת בעלה או נתגרשה. כדמסיק לא אמרן אלא לאפוקה. אלמא בעדות שהוא נחשד אינו יכול להעיד, וכל שכן זה שהוא עובר בשביל ממון דודאי פסול. שהרי כל החרמות [הוא] על מנת לעשות כך וכך אם למסים או שאר צורכי ציבור לומר ביום פלוני ניתן כך וכך על פי החרם. נמצא שאין החרם חל אלא לזמן קצוב. וכשמגיע הזמן וזה קופץ יד בשעה שהחרם חל הרי זה [כמו] עדים שהשביעו [אותם] חוץ לבית דין ובאו לבית דין וכפרו [שהם] חייבים. כדתנן [שבועות ל"ב ע"א] בשבועת הדיינין השביעו עליהן חמשה פעמים חוץ לבי"ד ובאו לבי"ד וכפרו חייבים אלמא אע"ג דקדמו השבועה כיון שהכפירה אינה אלא בבי"ד אע"ג שיש שם קבלת שבועה בלא כפירה, אעפ"כ אין החיוב אלא בשעה שמפסיד ממון למשביע עליהם שאז העבירה וחלה השבועה למפרע. וכן כל גוזרי חרמות השומעים אין העבירה חלה אלא בשעה שזה עובר, וחלה עכשיו על המפרע. ופשיטא דחשוד על השבועה העדות פסול, וכן זה.
וגרסינן בתוספתא דסנהדרין פרק [זה בורר] זה פוסל דיינו של זה [פ"ה ה"ה], הוסיפו עליהן הרועין והגזלנים והחמסנין וכל החשודים על הממון עדותן פסולה. ונ"ל שכל אותן החשודים ששנינו בבכורות, כגון חשודי שביעית תרומות ומעשרות על הבכורות. שכולן פסולין לעדות ממון ולשבועה. דמאי שנא מרועה ומאוכל נבילות לתיאבון, דאפילו ממציא מעות לעניים על פירות שביעית [סנהדרין כ"ז ע"א] אמר רב יהודה בזה בורר דפסולים. ואע"ג דקשו בה בני רחבה ואדחי דרב יהודה, לאו משום דממציאין (ו)הוכשרו, אלא שאוספים דאמר רבי שמעון, לקולא אמרה.
ודוקא החשודים שברור לנו שהן ודאי חשודין אבל חשש חשד כההיא דהזהב [ב"מ נ"ב ע"א], סלע שחסרה, דאמרינן לא ימכרנה לתגר מפני שמרמה בה את אחרים. ותנן נמי התם [שם ס' ע"א] מי שנתערב לו מים ביין הרי זה לא ימכרנו לחנוני אא"כ מודיעו, אבל לא לתגר אע"פ שמודיעו, שאינו אלא לרמות את אחרים. חששא הוא דאין ממציאין להן דברים שיבואו [בהם] לידי מכשול. מיהו אין להחזיקם לפסולים. דהכי גרסינן בפרק כל פסולי המוקדשין [בכורות ל"ה ע"ב] א"ל רב פפא לאביי מכדי שמעינן לרבי מאיר דאמר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה, כהני דחשידי אמומין הכי נמי דלא דייני דינא, וכי תימא הכי נמי והכתיב ועל פיהם יהיה ריב וכל נגע. א"ל אימר דאמר רבי מאיר לחששא לאחזוקינהו מי אמר. ורועים דאמר רב יהודה סתם רועה פסול ומסתמא מכריזין עליה, קים להו לרבנן כיון דרועה בהמות שלו ודאי הוא אינו חושש על גזל שדות אחרים.
והא דקא יהבינן לכהנים בכור לכתחילה אע"ג דחשידי ואילו גבי סלע חסירה אסור לזבונה לתגר. וכן יין שנתערב בו מים, היינו טעמא דבכור ממונו של כהן הוא ואין עלינו לטרוח אלא שלשים יום וחמשים או שלשה חדשים ולא סגי דלא יהבינן להו. אבל מכירות כמה בשר הוא מוצא ליקח ומה לו למכור לחשודים. והא דתלי ב"ה [ע"ז ט"ו ע"ב] למכור פרה בשביעית לחשוד, משום דחשוד מי לא אכיל בישרא. וכגון דדמי רידיא וניכסתא שוין. הילכך תלינן באוכלי בשר שלשחיטה לוקח. וכן שדה נירה כמה לוקחי קרקע מצויין ליקח בשביעית וממתינים עד מוצאי שביעית. ויש לתלות שלבירנה, ומסתמא העלה לו דמים בשביל הניר, או אין הכר זול או יוקר קרקעות בהאי פורתא יותר על כדי אונאה. ותלינן למימר איתרמויי איתרמי ליה זוזי אם לא עכשיו אימתי. ואין לאסור לצריכים למכור קרקעות, מפני שיש לתלות אבל עול ומזרה ומחרישה, שמצויין כל השנה למה זה לוקח [עכשיו]. אלא [ודאי] כיון דחשוד הוא זה מוחזק הוא לחרוש בשביעית, ואסור לסייע ידי עוברי עבירה.
ואע"ג דכהנים חשודים (לערב) [על] שביעית (בתרומה), כדאיתא בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ו ע"א] סאה תרומה שנפלה למאה סאין של שביעית תעלה, פחות ממאה ירקבו ולא ימכרנו לכהן בדמי תרומה. ואמר רב חייא בר אמי משום דעולא זאת אומרת נחשדו הכהנים על שביעית. ואפילו הכי שנחשדו חששא היא וכשר לעדות. מיהו כל כך חשדינן להו דמוטב שירקבו אותן פחות ממאה משיעבור על ספק לפני עור לא תתן מכשול. ותימה דלא תלינן להיתירא שיכול לבערם בשביעית.
וכן עמי הארץ אע"פ שחשודים על המעשרות מיהו לא פסולים לעדות. דהכי גרסינן באלו עוברין [פסחים מ"ט ע"ב] תנו רבנן ששה דברים נאמרו בעמי הארץ אין מוסרין להן עדות ואין מקבלין מהן עדות וכו'. מדקתני אין מוסרין להן ואין מקבלין מהן עדות, ולא קתני פסולין לעדות, ש"מ לכתחילה הוא דלא דאין נזקקין לקבל עדותן, מיהו אם קבלנו עדותן עדותן עדות, דאע"ג דחשידי בכמה דברים (ענין) [עדיין] שוגגין הן ולא מתכוונים לעבירה, הילכך לא מחזקינן בהו לפסולינהו. ואפילו לכתחילה נמי מקבלין סהדותייהו משום דחיישינן לאיבה. כדאיתא בפרק חומר בקודש [חגיגה כ"ב ע"א] דאמר רב פפא כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כרבי יוסי דחייש לאיבה.
וישראל החשוד למכור לגוי ביום אידו [ע"ז ב' ע"א] וברור שמוכר לו או בהמה גסה שאסרו למכור לגוי [שם י"ד ע"ב] והוא חשוד בידינו שמוכר לגוי מספקא לי אם פסול לעדות או לא, דכיון דקנסינהו רבנן דתניא [שם י"ג ע"א] הנושא והנותן ביריד של גוים בהמה תיעקר פירות כסות וכלים ירקבו מעות וכלי מתכת יוליך הנאה לים המלח. וכן נמי המוכר בהמה לגוי דקנסינן עד מאה או עד עשרה בדמיו כדאיתא בהשולח [גיטין מ"ד ע"א] ובפרק ראשון דבכורות [ג' ע"א]. וכן נמי מוכר בתים שדות וכרמים דעובר על לא תחנם [ע"ז כ' ע"א], ועל אותן דברים שאמרו במעשרות [פ"ה מ"ג], אם פסולים לעדות או לא. דהכא איכא למימר דאינם פסולים משום דקנסינהו. ותרי קנסי לא קנסינן להו. דכל הני מדרבנן, בר ממוכרי קרקע בארץ ישראל. והא דגזרו על משא ומתן ביום אידם משום דאזיל ומודי ויש לחוש (ונראה דודאי יין בקנקן). מיהו אם לא רצו לנהוג כמו שאמרו חכמים בזה מסופק אני. וכן צורם אוזן בכור ושדה שנטייבה בשביעית ומוכר עבדו, כולהו מספקא לי אם לא קבלו עליהן קנס שקנסום מה דינן.
גרסינן במסכת שקלים פרק אלו הממונים [פ"ה ה"ד] ובפרק אחרון דמסכת פיאה [פ"ח ה"ח] אמר רבי יונה אשרי נותן אל דל אין כתוב כאן אלא אשרי משכיל אל דל, זה שהוא מסתכל במצוה היאך לעשותה. כיצה היה רבי יונה עושה, כשהיה רואה בן טובים שירד מנכסיו היה אומר לו בשביל ששמעתי עליך שנפלה לך ירושה ממקום אחר, טול ואת פורע. מן דהוה נסיב [הוה] א"ל מתנה [היא לך] והיינו דתניא בספרי [פ' ראה] ומייתי לה בפרק מציאת האשה [כתובות ס"ז ע"ב] ת"ר אינו רוצה להתפרנס ואין לו [נותנין לו] לשם הלואה [וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה]. ורבי יונה היה מתכוין שתזוח דעתו של בן טובים עליו ולא יתבייש.
כההיא דתנן [שקלים פ"ה מ"ד] לשכת חשאים היתה שם, יראי חטא משליכים [שם] בחשאי, ועניים בני טובים מתפרנסים מתוכה בחשאי. ורבי יונה הוזכר בכמה מקומות בגמרא דידן. ויותר בתלמוד ירושלמי.
